מי מרפא את כל מחלותיך הוא היסטוריה של ריפוי אלוהי ורפורמת בריאות במאה ה-19 בכנסיית האלוהים, אחת מתנועות הקדושה הרדיקליות המוקדמות והמשפיעות ביותר לפני הפנטקוסטל. כנסיית האלוהים לימדה כי קידוש ווסלי כולו יצר אחדות גלויה של קדושים ששיקמה את כנסיית השליחים בברית החדשה. ככל שהתנועה גדלה והתנסתה בהשלכות של קדושה נראית לעין, ריפוי פיזי, ריפוי אלוהי ניסי והפרפקציוניזם הפיזי של רפורמה בבריאות הפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים והתיאולוגיה של כנסיית האלוהים, ועיצבו כל דבר, החל מהוכחת חברות והוכחות לסמכות מיניסטריאלית ועד לשיטות גידול ילדים וסגנונות לבוש מקובלים. ריפוי פיזי בא לידי ביטוי וגילם: התנועות טוענות שאלוהים ריפא את הכנסייה האוניברסלית, גוף המשיח, על ידי טיהור אנשים מהשחיתות של החטא המולד. ב-1902 הדעה הרווחת בכנסייה אמרה שריפוי אלוהי הוא היבט חיוני של הבשורה, השימוש ברפואה הוא חטא וכל כומר צריך להפגין את מתנות הריפוי. בתחילת המאה ה-20 התיאולוגיה ושיטות הריפוי של הכנסיות הפכו לבעייתיות יותר ויותר. כישלונות טרגיים של ריפוי אלוהי, מגפות, התקדמות רפואית, משפטים בבתי משפט, חיסוני חובה של תלמידי בית ספר וזלזול כללי חברו יחדיו כדי למנוע משוואה פשטנית של כנסיית האלוהים וכנסיית השליחים. עד 1925 הכנסייה הפכה את הדוקטרינות האנטי-רפואיות הרדיקליות שלה. חברי הכנסייה המשיכו לאשר שישוע ענה לתפילות לריפוי, אך הם כבר לא טענו שהם יודעים בדיוק כיצד הוא יענה לתפילות. עם אובדן הוודאות הזה, הריפוי איבד את כוחו לשמש עדות לקדושה ולמקומו המרכזי בהיסטוריה של כנסיית האלוהים.